תרין הייתה האדם הכי טוב שהכרתי.
היא הייתה חברה טובה, אהבה שטויות, והדבר שהיה לה הכי חשוב זה להצחיק.
תרין הייתה ליצנית ושחקנית מעולה גם לפני שלמדה את שני התחומים האלה.
בצבא, באחת ההופעות כששרנו שיר קומי על סנדלים צבאיות, תרין הלכה לקצינה בדרג הפיקודי הכי
גבוה, הורידה לה את הסנדלים, והעלתה את הנעליים שלה לבמה.
הקהל שאג, אנחנו לא האמנו מאיפה הרעיון האמיץ והמגוחך הזה של תרין ואיך היא העזה “להסתכן”
אל מול הקצינה, ולעלות לבמה בכזאת קלילות.
כמובן שהקצינה וכל שאר הקהל התאהבו בה והעריצו אותה. מאותה הופעה תרין הייתה חולצת
סנדלים באופן קבוע בשיר הזה. ואנחנו באופן קבוע היינו מעריצים אותה.
כזאת הייתה עבורי תרין, הייתה מוכנה ללכת מאוד רחוק בשביל להצחיק וכמובן שלא היו לה פרות
קדושות, הכל הוא הזמדנות לבדיחה -ובהזמדנות אספר לכם על הפעם שעלתה לבמה ואכלה מלפפון
תוך כדי קטע מבאי דרמטי, על איך הייתה עומדת מאחורי הקלעים ועושה לנו פרצופים כשאנחנו על
הבמה, על הפעם ההיא שעבדה על אנשים בטלפון במשך שעות ואנחנו צווחנו מצחוק בצד, או על
הפעם שראינו את הסרט ״החבר דב״ על דב חנין ובסוף הצפייה, כשדב חנין נוכח באולם לשאלות
ותשובות של הקהל, תרין הצביעה לשאול שאלה-הוא שאל אותה לשמה, היא ענתה תרין, ובחזרה
ענתה לו ״ולך?״ וגם על הפעם ההיא בהופעה הצבאית שנכנסה לבמה עם תמונה בגודל של מקרר,
תמונה של בני גנץ וכל זה סתם בשביל להצחיק אותנו על הבמה ואת הקהל.
תרין מלווה אותי בכל יום, אני צוחק איתה, משתף אותה חוויות בראש שלי ומקווה שהיא שומעת
אותם.
שבוע שעבר הופעתי בהצגה חלום ליל קיץ של שיקספיר בסטודיו של יורם לווינשטיין.
במהלך ההצגה – אני מוציא מתלה בגדים ארוך שעליו תלוי וילון של תיאטרון, שאמור לדמות מסך
תיאטרון. דמיינו קונסטרוקציה לא יציבה בכלל, ועליה וילון אדום וכבד של תיאטרון.
בהצגה הראשונה שלנו מול קהל, ברגע שהייתי לבד על הבמה, וזה רגע שבו אני אמור לשאת מונולוג
ארוך ושייקספירי, הוילון הכבד והארוך הסתבך לי ברגל כשיצאתי ממנו, וכל המתלה בגדים הכבד עם
הוילון נפל לי על העורף.
פאדיחה אמיתית. הקהל התחיל לצחוק כי היה ברור שיש פה רגע לא מתוכנן, אפילו מביך ואני
במרכזו.
כשתרין למדה לצנות רפואית, אחרי אחד מהשיעורים שלה היא סיפרה לי על הכלל הראשון
שמלמדים ליצנים והוא “כשליצן מקבל עוגה לפנים שלו, הוא צריך להישיר מבט לקהל ולא להסתתר.
ברגע הכי משפיל, הוא צריך ליצור קשר עין ורק אז הקומדיה תצא וניתן יהיה לצחוק על הליצן.
תרין סיפרה לי שהיא לוקחת את הכלל הזה לחיים. “קיבלת עוגה לפרצוף-תרים את הראש ותחייך,
מישהו כבר יצחק”.
באותו רגע כשהפנס היה עלי, רק אני על הבמה והוילון על העורף שלי – תרין הופיעה עם השיעור
הזה.
וכך, ברגע של תעוזה – הישרתי מבט, הסתכלתי לקהל בעיניים, לקחתי נשימה והקהל חזר לסיבוב
נוסף של צחוק.
כך יצא שמעז יצא מתוק, ברגע של עוגה לפרצוף, השיעור של תרין הדהד בתוכי, כאילו הפצירה בי
להפוך את הלימון ללימונדה, והתוצאה לבסוף הייתה שהקהל חשב שהרגע הזה מתוכנן ומבוים.
הקרדיט והבימוי הוא של תרין בלבד.
תרין, מהרגע שהכרתי אותך, לא ידעתי איך לקרוא לזה בשם, אבל את היית שמש. כאילו הייתה לך
מטרה סודית להצחיק כל מי שנקלע בדרכך.
ככה הארת כל אדם וכל סיטואציה. לא סתם כולם תמיד רק רצו עוד ממך.
שמעתי פעם משפט שאמרת, שלהצחיק מישהו זה כמו לידה של תינוק בעולם? (עזרה בחידוד
המשפט)
מאז נדרתי נדר, אני אנסה להצחיק ולהאיר ולחייך ובטוח שלא אגיע לרמות שלך, אבל אשתדל
להמשיך את מורשת הטוּב שלך בכל סיטואציה ועם כל אדם שאפגוש.
לא עובר יום שבו אני לא חושב עליך, שבו אני נזכר בעוד מקרה שקרה לנו, בעוד מחשבה שחלקנו,
בעוד חלום שחלמנו.
כל יום שעובר אני מבין איך נהייתי אדם יותר טוב בזכות המפגש איתך ולצד זה, כמה עוד יש לי
להשתפר בשביל להגיע לרמת הטוב שבך.
פופיניון*, המחנק בגרון בלתי נסבל, המחשבה שלא נפגש עוד מייסרת אותי מדי יום,
אבל נותר לי רק להתנחם ולהודות על כל הצחוק והשמחה שהבאת לחיים שלי.
מחשבה עליך בהכרח מגיעה עם חיוך וצחוק ועל זה אני אמשיך להודות עד שנפגש ונתפקע מצחוק
שוב.
תודה שהכנסת אותי לחיים שלך.
אני אוהב אותך, אני מתגעגע אליך ואני לא מפסיק לצחוק איתך.
כך כינו תרין ועמית זה את זו.