חייתי שלוש עשרה שנה בלעדייך, ואז חייתי קצת פחות משנה ביחד איתך.
ברגע שפגשתי אותך , בחורה יפהפה עם קרחת נוצצת, לא הבנתי איך חייתי בלעדייך. בלי החיבוק שלך שהייתי כל כך צמאה אליו אפילו בלי ידיעתי, בלי הקול שלך שמשרה עליי תחושת רגיעה וביטחון, ובלי החיוך שלך שהיה כל מה שחסר לי.
התאהבתי בך ישר, הרגשתי וידעתי שאת אחותי.
נהנתי מהשיחות שלנו שהיו כאילו אנחנו מכירות שנים, ורציתי רק לחבק אותך ולעולם לא לעזוב.
עכשיו אני לעולם לא אראה את החיוך המושלם שלך, ולעולם לא אוכל להרגיש את הידיים שלך עוטפות אותי ואני צמודה אלייך ומרגישה את חום גופך ואת הלב הפועם שלך כמעין שיר.
לעולם לא ארגיש עוד את ההתרגשות המחודשת שהרגשתי כל פעם שראיתי אותך.
נשארנו לבד, לנסות להתמודד בעולם בלעדייך.
אהובה שלי, אחרי שנה, קצת באיחור,אני משחררת אותך, כי כשאוהבים לפעמים צריך גם לשחרר.
רק לפני שאת הולכת, רציתי להגיד לך, משהו שלא הספקתי להגיד, משהו כל כך חשוב.
אני אוהבת אותך.
אני אוהבת אותך ואנחנו בחיים לא ניפרד ולנצח נהיה ביחד, כל האחיות, כולל כולן.
אני לא אשכח אותך, אני אנציח אותך בכל דרך שאני יכולה.
את תריני שלי, שלכל אחד ואחת את משהו אחר.
משהו ענק, משהו חשוב.
השם שלך לא חרוט רק על האבן, הוא חרוט בלב של כולנו.
לא הגיוני שמה שנשאר ממך זה הקבר פה, את ממשיכה לחיות אצל כולנו, נמצאת איתנו כל הזמן.
את תמיד תהיי איתי תריני, אני מרגישה אותך ואני יודעת, שעוד נחזור להיות ביחד.
תודה על הכל תריני, על הזכות שהייתה לי להכיר אותך ולהיות אחותך הקטנה, ובמיוחד על הזכות לאהוב אותך.
אני אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך יותר משאפשר לדמיין.
אחותך הקטנה, נעמי