ורדית שלפי, הספד בלוויה, 1.9.19

יש הרבה מאד מה להגיד על תרין, אבל אני רוצה לדבר על תיאטרון. יותר נכון, על הקשר של תרין עם התיאטרון ועל הקשר של תרין ושלי דרך התיאטרון. כשתרין הייתה בערך בגיל 8 קראתי במקרה ראיון עם צרויה שלו, היא סיפרה בראיון שאבא שלה הקריא לה סיפורים של קפקא כבר כשהייתה ילדה קטנה. הרעיון לחשוף ילד ליצירה למבוגרים הדליק אותי, אבל בחרתי לעשות את זה מהעולם שלי, התיאטרון. ערב אחד לקחתי את תרין איתי להצגה מאד מצליחה בקאמרי. באמצע ההצגה תרין קמה מהכסא, התחילה לטייל באולם ונדנדה לי שנחזור הביתה… למזלי, הייתה זרוקה במקרה על הרצפה תוכניה של ‘עוץ לי גוץ לי’, כנראה נשארה מהצגת הבוקר, למי שלא יודע, בחלק מהתוכניות של ‘עוץ לי גוץ’ לי הייתה חוברת פעילויות לילדים. תרין התיישבה על הרצפה של האולם ופתרה את הפעילויות לילדים בתוכניה. מדי פעם כשנתקעה בהגדרות של התשבץ באה והתייעצה איתי… כשחזרנו הביתה הייתי מאד מתוסכלת. הילדה שלי, שלי! לא תאהב תיאטרון? על מה נדבר? איך נבלה יחד? ולמה עם צרויה שלו זה כן עבד? ועוד קפקא! התקשרתי מיואשת לחברה והיא אמרה לי: חלפה במוחך המחשבה שאולי פשוט ההצגה לא הייתה לטעמה? אמרתי, וואלה. צודקת. לקחתי אותה לעוד הצגה ולעוד אחת ולעוד ותמיד מצאתי עצמי מוציאה מהתיק חוברות וטושים… בשלב מסוים הרמתי ידיים. התפנית בעלילה התרחשה כשתרין שמעה שעושים אודישנים לילדים למחזמר ‘כנר על הגג’. היא ניגשה לאודישן, התקבלה ופתאום, בבת אחת, נשאבה כולה לעולם של התיאטרון. היא ישבה בחזרות שעות, גם בחזרות של סצנות שהיא לא השתתפה בהן, חרשה את יוטיוב בביצועים של כנר על הגג, קראה אינסוף חומר על המחזמר. וכבר לא היה צורך בחוברות וטושים… היא הייתה עמוק בתוך זה. ואז קלטתי: היא כן אוהבת תיאטרון, אבל מהצד של הבמה. להשלמת המהפך, היא עזבה את בית הספר שבו למדה ועברה למגמת תיאטרון בתיכון עירוני א’ ושם התיאטרון הפך מתחום עניין למהות, להווייה ולמרכז עולמה. פיטר ברוק, יונסקו, אנטונין ארטו, סטניסלבקי ובעיקר חנוך לוין, הפכו להיות שמות שגורים בבית, היא לחלוטין התחילה לדבר תיאטרונית. אני זוכרת שלילה אחד, נדמה לי כשהייתה בסוף כיתה י’, היא העירה אותי בהיסטריה בשתיים בלילה. ממש טלטלה אותי בצרחות. זינקתי מהמיטה חטפתי את הטלפון ליד וחשבתי לאן להתקשר קודם, למשטרה? למכבי אש? למגן דוד אדום? פרצה שריפה? נכנס גנב? מישהו התעלף? רעדתי בכל הגוף ושאלתי אותה: מה קרה? והיא ענתה: יש לי רעיון למונולוג! ואני במקום להגיד לה: תגידי, את נורמלית?? בשביל זה את מעירה אותי בהיסטריה ועושה לי התקף לב? במקום זה התישבתי על המיטה ואמרתי: אה, יופי, מה הרעיון? אשכרה זרמתי איתה. עד כדי כך הפנמתי את החשיבות של התיאטרון בשבילה, שגם אני קצת איבדתי פרופורציות.


כשהיא סיימה את התיכון, היא התקבלה לתיאטרון צה”ל. ושם… קצת פחות זרמתי איתה. מן הסתם פצחתי בנאומים השמאלניים הנלהבים שלי בעד שירות לאומי, אבל כשהגיעו אלי דיווחים שבהופעות שלה בבסיסים היא קורעת את החיילים מצחוק, בסתר-בסתר, כשאף אחד לא ראה, התפוצצתי מגאווה. יום אחד, תוך כדי השירות הצבאי, תרין ראתה את הסרט של רובין וויליאמס על פטץ’ אדמס. בשנייה שהסתיים הסרט, עוד לפני הכתוביות, היא נרשמה ללימודי ליצנות רפואית בסמינר הקיבוצים. הרעיון לשלב משחק וליצנות עם אלמנט טיפולי מאד הלהיב אותה. כשהיא השתחררה מהצבא כבר הייתה לה תעודת ליצנית רפואית וגם שם, כמו לכל ליצן. נעים מאד: פומפה. ובמקום לצאת לטרק בנפאל או לאשראם בהודו, היא בחרה בתור הטיול הגדול שאחרי הצבא להתנדב כליצנית רפואית בבית חולים לילדים בבוסטון.


הליצנות הייתה עבורה דרך חיים. וגם בשנה וחצי של הטיפולים היא לא הפסיקה להיות הליצנית הרפואית, שבמקרה המטופלת שלה זאת היא עצמה. יום אחד ביקר במחלקה האונקולוגית באיכילוב ליצן רפואי, מקס, זה היה השם שלו, ועבר בין החדרים. הוא נכנס בין השאר לחדר שתרין הייתה מאושפזת בו ובבת אחת, באופן ספונטאני, הם אילתרו קטע בתיאום כל כך מופלא, שזה נראה כאילו הם עשו חזרות במשך לפחות שלושה חודשים. הסיטואציה הייתה סוריאליסטית. במיטה שוכבת ליצנית בפיג’מה, מחוברת לעירוי של כימותרפיה, מולה עומד ליצן אחר שהיא לא פגשה מעולם, עם בגדים צבעוניים ואף אדום ושניהם מנהלים דיון סוער בתמהיל של עברית, נונסאנס, ג’יבריש ועוד כמה שפות שלא זיהיתי (ואני בספק אם הם עצמם זיהו), על נושאים ברומו של עולם כמו למשל למי יש זרת ארוכה יותר. והוויכוח הלך והתלהט והגיע לטונים גבוהים עד שלבסוף, אחרי כחצי שעה, הם הגיעו למסקנה חותכת וחד משמעית. ואל תשאלו אותי מהי כי אני לא ממש סגורה על זה, בעיקר כי בשלב הזה כולנו, כל הנוכחים בחדר, כולל המאושפזת במיטה ליד, כבר היינו על הרצפה. אבל אני יכולה להעיד שהייתה תקיעת כף חגיגית לציין את סיומו של הוויכוח. ואז הליצן פנה לצאת ותרין נתנה לו הנחיות ברורות בשילוב של ג’יבריש ופנטומימה, איך לצאת מהחדר בלי להיתקל במשקוף. טוב, זה מידע חיוני בשביל אדם ש… רוצה לצאת מחדר. כשהוא הגיע לדלת לפי ההנחיות המדויקות שקיבל, הוא נופף לה לשלום והיא נופפה לו ושוב הוא נופף ושוב היא נופפה והוא יצא, בלי להיתקל במשקוף. מייד כשיצא תרין אמרה לי: תקראי לאחות, אני זקוקה למשכך כאבים.


התיאטרון והמשחק היו המהות שלה. ולכן ברגע שהיא קיבלה את בשורת המחלה, בעיצומם של לימודי המשחק בסטודיו של יורם לווינשטיין, היא החליטה שהיא מתעלת את התקופה הזאת של הטיפולים ליצירה. כשהיא סיפרה לי שהיא מתכוונת לכתוב מונודרמה על ההתמודדות שלה עם הסרטן, אני חייבת להודות שהייתי קצת סקפטית. סמכתי לחלוטין על הכישרון שלה, אבל חששתי שיהיה חסר לה רכיב אחד, אחד בלבד, שהוא בסיסי בכתיבה: פרספקטיבה.

אי אפשר לכתוב מתוך הפצע השותת דם, כדי לכתוב יצירה משמעותית יש צורך בריחוק מסוים. והיא ממש כתבה את המחזה בשידור ישיר מלב המאפליה של הטיפולים. עם העירוי של הכימותרפיה בווריד ותוך כדי הבחילות שאחרי, ובימים שבהם היא לא הייתה מסוגלת לקום מהמיטה מרוב חולשה. חששתי שזאת עומדת להיות מין דרמה מיוסרת של חולת סרטן שהשמים נפלו עליה. ואז קיבלתי את המחזה לקריאה. וכבר מהמשפט הראשון אפשר היה לזהות את ההומור והאירוניה ושמחת החיים וגם את ה…. כן, פרספקטיבה. אותו מצרך יקר ערך שבלעדיו לא יכולה להתקיים יצירה משמעותית. תרין הצליחה להסתכל על הסיטואציה מהצד ולגחך אותה, ולגחך את עצמה, את סובביה, את בן זוגה ואת… אמא שלה. וזאת יכולת שלא כל כותב ניחן בו.

הרבה סופרלטיבים נכתבו ונאמרו על ההצגה המופלאה הזאת, ‘להזיז את השמש’, אבל בעיניי אחד ההישגים הגדולים שלה הוא, שהיא נכתבה בלי שמץ רחמים עצמיים, כאילו היא נכתבה על מישהי אחרת.
כן, הילדה בת השמונה שבזמן ההצגה טיילה באולם, ציירה חוברות מרוב שיעמום ונדנדה שהיא רוצה הביתה, הפכה לאשת תיאטרון מרשימה ומעמיקה והכי חשוב: שופעת אירוניה ופרספקטיבה, כי בלי זה, זה לא שווה שום דבר.


המוות של תרין השאיר חלל מפלצתי כמעט בכל אספקט של הקיום שלי ואני אתגעגע אליה ואזעק את הפרידה ממנה כל עוד נשמה באפי, אבל אחד האספקטים שאולי הכי יחסרו לי הוא הוויכוחים שלנו אחרי צפייה משותפת בהצגות. כי כשלא הסכמנו על משהו, גם במרחק שני רחובות ידעו את זה.
כשנסים אלוני נפטר, דורי פרנס, שהיה חבר מאד קרוב שלו, סיפר, שהתחשק לו לפרסם מודעה בעיתון במדור דרושים: “דרוש מחזאי, רצוי גאון, למטרות חברות”. אז לא בדיוק בפראפרזה על המשפט של דורי, חסרה בת בכורה, חכמה, מצחיקה וחדת אבחנה, שאפשר להתכסח איתה על הצגות.

נוחי בשלום, אהובת לבי הנצחית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן