אודי רונן, אזכרה שנה, 30.8.20

לפני הטיפול הראשון של תרין נסענו לטייל. טיול אחרון עם שיער. לפחות עד שתבריא. אני ידעתי שנתגבר על זה. ידעתי שזה רק עוד מכשול שמנסה להפריע לנו להיות מאושרים ביחד. כשנעבור אותו, נחזור לחיינו כפי שהיו.


אבל היה רגע אחד, שניה אחת, שליטפתי את ראשה מלא השיער של תרין, העיניים שלנו נפגשו, ושנינו הרגשנו. הרגשנו שהפעם זה שונה. לא נחזור להיות כפי שהיינו. הפחד מהלא נודע היכה בנו. העיניים שלי נכשלות להכיל את הדמעות המצטברות. התחבקנו. דמעה זולגת מהלכי שלי ללכי של תרין. הדמעות שלנו התלכדו לאגם של פחד, ייאוש, כאב ואובדן. צללנו באגם כשאני מאלץ את עצמי לפקוח את עיניי. אני לומד להסתגל למליחות הדמעות. חשבתי שאני מחזיק את תרין שלא תתבע. כשסיימנו לרחוץ באגם לא ידעתי דבר. רק שהאהבה שלנו נצחית. היא לא תלויה במקום, בזמן או בבריאות. כל עוד אנחנו יחד אנחנו מאושרים. אעשה הכל שנמשיך להיות ביחד. גם מחר אלטף את פניך, גם אם הכל מסביבנו כבר לא יהיה אותו הדבר. חזרנו מהטיול אופטימיים. לא היינו מוכנים למה שיבוא, אבל היינו מוכנים לגלות יחד כמה גדולה האהבה שלנו.

בשנה האחרונה המשכתי לגלות בעצמי כמה אהבתי אותך. כמה אני אוהב אותך. והכי כואב לי כשאני מגלה כמה את אהבת אותי. רמזים במגירות, במכתבים ובשמיים. היום הזה מזכיר לי כמה כואב לי להתגעגע. אם רק היה אפשר להתגעגע בלי שכל כך יכאב, בלי שהדמעות יטשטשו את הגבול בין מציאות לחלום.

בשנה הזו גיליתי שתרין זו שחיזקה אותי. ממנה הגיעו הכוחות הבלתי נדלים. השמחה, הצחוק, אהבת החיים. תרין השפיעה על כל הסובבים אותה, וגם עלי. גיליתי שתרין החזיקה אותי מלתבוע. להמשיך לחייך זה מה שביקשה ממני אבל היום זה הרבה יותר קשה.

בשנה האחרונה ניסיתי ללמוד איך חיים בלעדייך, השנה אנסה ללמוד איך חיים כשאת חלק ממני, אולי זה יכאב קצת פחות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן