אודיה קורן, הספד בלוויה, 1.9.19

ב 3.6 מחאתי כפיים לתרין בפעם הראשונה. כן, הגעתי להצגה כי היא הבת של ורדית וורדית ביקשה. כן, חשבתי שזה לגמרי בוסר להעלות הצגת יחיד כשעוד לא סיימת ללמוד, אבל כן, חשבתי שזה חשוב כי הילדה חולה וצריך לפרגן לה.


בסוף ההצגה לא מחאתי כפיים בגלל אף אחת מהסיבות האלה. מחאתי כפיים, עמדתי והרעתי בראבו למחזאית שכתבה מחזה טוב בשל ומרתק ולשחקנית שעשתה עבודה נפלאה. העובדה שחייה האמיתיים הוצגו על הבמה העניקה עוד רובד, אך לחלוטין לא היתה העניין עצמו. לא האמנתי איך התחמקה מכל מחלות הילדות של פרחי משחק. מחלות שלפעמים אנחנו סוחבים גם שנים אחרי שסיימנו את לימודינו. חכמת המשחק שלה הממה אותי. ההבנה של אמנות המשחק, של להיות במצב ולא להסביר אותו . של לשחק פעולה ולא להראות רגש. התבונה העמוקה שאם תרגיש הקהל יראה. אם תראה הקהל לא ירגיש. .כפי שאמרתי קודם, התבונה הזאת מגיעה, אם בכלל, אחרי שנים של מלאכת המשחק.


וראיתי את הביטחון שלה, שגם הוא נדיר בגילה הצעיר. ביטחון שלא בהכרח נובע מגאווה ויהירות, אלא מתחושה פנימית עמוקה של מישהי שנמצאת במקום שמתאים ונכון לה . ששום דבר רע לא יאונה לה שם ולכן אפשר להסתכן, ולהעז ולהשתגע קצת, כי הבמה היא בית.
והאומץ לעמוד לבד ,והביצים לשתוק לפעמים בתוך כמויות הטקסט, וההתעקשות לא לרחם על עצמה אפילו לרגע, והחן והכריזמה. אלוהים, כמה חן וכריזמה ראיתי על הבמה ב 3 ביוני כשמחאתי לך כפיים בפעם הראשונה.


ולא ידעתי תרין שזו גם תהיה הפעם האחרונה. ואני כל כך שמחה שאמרתי לך את כל הדברים האלה אחרי ההצגה. מהתרגשות אמרתי, ומכבוד שחשתי כלפיך כקולגה שווה למרות הבדלי השנים ביננו. וחיבקת אותי ואמרת לי שאת חושבת להרחיב את זה למחזה רב משתתפים או לסדרה, ושאת רוצה שאשחק את אמא שלך. כמובן שאמרתי כן, וסיכמנו שתגמרי מהר עם העניינים האחרים ונעשה את זה כי כמו שאמרתי לך: “אני לא נעשית צעירה יותר”, וצחקת את הצחוק הרחב הזה שלך.


אני רוצה שתדעי שזאת הצעת העבודה הטובה ביותר שקיבלתי בכל הקריירה שלי, ואני לא מתכוונת לוותר עליה. יקח כמה שיקח, בסוף אגיע אליך ונשחק יחד בתיאטרון הגדול ההוא למעלה. שלא תעזי ללהק מישהי אחרת.


לא אומר לך לנוח על משכבך, כי שחקנים לא נחים. בטח לא כאלה עם כשרון כמו שלך. ועד שנשתחווה ביחד, אני מוחאת לך כפיים בסטנדינג אוביישן וצורחת בראבו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן