אביגיל שלפי, הספד בלוויה, 1.9.19

לפני פחות משנתיים דפקת לי בדלת וסיפרת לי על הסרקומה שנכנסה לך לגוף, רק שהיא לא דפקה בדלת.

בלי התראה מוקדמת פלשה לשטח שלא שלה ולא ביקשה רשות. סיפרת על כמה שהיא נדירה.

הסרקומה הנדירה נכנסה לאישה נדירה, אישה שהיא במקרה אחותי. אז אחותי הגדולה תריני, הראית לסרקומה שאת החיוך שלך היא לא תמחק ואם אם תמחק הוא יחזור מהר משציפתה.

הראית לסרקומה שאת החסרונות הנלווים אליה את הופכת ליתרונות. הראית לה, שבה את לא מתביישת, לא מסתירה, לא מעדנת, מעמידה אותה במרכז הבמה ועל זה אני כל כך מעריכה אותך.

נעיצות מבטים בקרחת שעל ראשך היו מדי יום וכשנתקלת בכאלה שלחת חיוך למי שמסתכל.

יום לפני שהסרקומה לקחה לי אותך, אחותי הבכורה, שכבתי לידך בבית החולים, ליטפתי אותך, אמרת לי שאת מפחדת, אז אמרתי לך שגם אני, אבל לפחות אנחנו מפחדות ביחד.

עכשיו את לא פה ונשארתי לפחד לבד.

אמרת לי לחייך, אבל קצת קשה לחייך לבד, כשאת לא כאן כדי לחייך איתי ביחד.

אוהבת אותך תמיד, אחותך הקטנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן